סיגל יקרה,
סוף סוף הגענו לרגע המיוחל – הגשת הסמינריון.
נשתף אותך בתהליך שעברנו מתחילת העבודה ועד לתוצאה המספקת.
בגילוי לב נאמר היה לנו חשש מאוד גדול מכתיבת העבודה, כל פעם שניגשנו לכתיבת העבודה התקדמנו בצעדים קטנים ולא משמעותיים, היינו מגיעות במיוחד למכללה לצורך כך ויוצאות מתוסכלות וללא הספקים.
תמיד חשבנו שזה גדול עלינו ואנחנו לא יכולות. והבנו שזו הבעיה והחלטנו לשנות גישה. כששוחחנו איתך לא נבהלת מהייאוש שלנו, להפך, עודדת אותנו, החדרת מוטיבציה ותקווה ושידרת 'אתן יכולות!'. שמחה מאוד לשמוע
החלטנו שאנחנו לא מוותרות לעצמנו, התחלנו להתקדם ואז החלו הסגרים בעקבות הקורונה. לא יכולנו להיפגש, המכללה נסגרה ולא הייתה אפשרות לבוא לספריה. המכללה נפתחה ונפגשנו פעם אחת ושוב סגר.. בין לבין חלק מבני המשפחה חלו בקורונה והוצרכנו לבידודים. בבית הלמידה והריכוז שהעבודה מצריכה אינם ברי השגה. אויש
החלטנו להפוך את העולם כדי להגיש את העבודה – אם אין מכללה נחפש פתרונות אחרים.
התחלנו להיפגש בצורה מסיבית בבית של אחת הסבתות, בית שקט, בו יכולנו להתרכז ככל שניתן. מלכתחילה היינו רצינו שתהיי מעורה בכל שלב בעבודתנו ותתני אור ירוק להמשך, אך המציאות הייתה אחרת.
תודה לך על הזמינות בוואצאפ ובמיילים. גם כשהיית עסוקה מאוד נתת הרגשה טובה, גרמת לנו להאמין בעצמנו שוב. מילה אחת שלך הספיקה לתת את המוטיבציה והכוחות האפשריים להמשך הדרך. התחלנו את העבודה לא כל כך מאמינות בעצמנו עם חשש מאוד גדול. והנה הגענו לרגע הסיום עם תחושת מסוגלות ואמון בעצמנו. תודה על התהליך שעשית איתנו.