המאמר מציג ממצאים שעלו במחקר שליווה סדנאות לחיזוק השאיפה התעסוקתית של נערות מן הקהילה האתיופית, ומנסה לבחון באילו תנאים עשויות סדנאות כאלה להיחוות בעולמן כתמיכה רלוונטית ולקדם אותן לפתח ציפיות לתעסוקה עם הגזענות המופנית כלפיהן ועם תחושות של חוסר מסוגלות אישית, ועל המשא ומתן המורכב שהן מנהלות עם תוכני סדנאות שאמורים לסייע להן בהתמודדות זו.