מילון מושגים
מאחר ושפה משקפת הכרה, תפיסה ודרך לפרש מציאות. אני מעלה כאן מילון מושגים שמפרט באמצעות מספר מונחים את האופן שבו אני מפרשת מבינה ומגדירה תופעות דומיננטיות בתחומים בהם אני עוסקת.
כל מושג בדרך כלל מתחיל מהאופן שבו הוא נוטה להיות מפורש, בדרך כלל, לכיוון האופן שבו אני משתמשת בו ולדרך שבה מגדירה אותו.
היבטים של התערבות
נתפסת בדרך כלל כתהליך טיפולי, שנועד לסייע לאנשים להתמודד עם בעיות רגשיות\ חברתיות.
אני מגדירה זאת כתהליך חינוכי ו\או טיפולי המשלב למידה עם ממד ביקורתי. תהליך שמטרתו לעורר למודעות ולחשיבה רפלקסיבית, לשם צמצום "עיוורון" חברתי ושינוי ושיפור מצב קיים.
לרוב נקשרת לטיפול ספציפי, בדרך כלל בעלת גוון פסיכולוגי.
אני מתייחסת לעזרה כזו כאל תמיכה מגוונת (רגשית, אינפורמטיבית, ואינסטרומנטלית) בהתאם לצרכים המשתנים ולהקשר החברתי הכולל.
נחווית בדרך כלל כסירוב לשתף פעולה, וכהפרעה לסדר החברתי המוגדר כתקין; פעולה לא מוערכת, שגוררת בדרך כלל סנקציה כלשהי.
אני מעדיפה לראות בהתנגדות ביטוי של כוח משתנה, סוג של אמירה עקיפה של משתתפ.ת, המסמנת לנו שיש לה או לו, צורך או חסר שיש להכיר בהם ולנסות לתת להם מענה.
בשיח התיאורטי ניתן לזהות התנגדויות שונות, שמעידות על מידת הנגישות של המשתתפים.ות לכוח ולמשאבים, במטרה לשנות סדר חברתי שנאבק על שימורו, או את רצונם.ן להשתלב בו.
התפיסה הרווחת ביחס למושג "העצמה" היא, שניתן ורצוי להעצים, לתת כוח לחלשים.ות כדי שיוכלו להשתלב במבנים הקיימים, ולהגיע לעצמאות כלכלית.
עדיף ורצוי לראות בתהליך ההעצמה הזמנה להתחזקות, תוך כדי בחינה סוציו- פוליטית של המבנים החברתיים שיוצרים מצבי החלשה ודיכוי.
השיח הרווח תופס בחירה כתהליך שבו אנו מתעדפים.ות רצונות, כדי לממש החלטה (רציונלית). מושג שהולך יד ביד עם ההנחה אודות רצון חופשי.
רצון חופשי נשען על ההנחה (הקפיטליסטית), שלכל דבר יש מחיר (ורווח), וכל אחד ואחת יכולים בכל רגע נתון לרצות ולבחור, ואם אינם עושים כך, הרי זה משום שהם נטולי כוחות, ומכאן שיש להעצימם.
בעולם ניאו-ליברלי נוטים שלא לתת את הדעת לטווח האפשרויות שבתוכו מופעלת הבחירה. שיח דומיננטי זה מבליט את יכולת הבחירה כביטוי לרצון האישי וליכולת לרצות ולבחור, כאילו אנחנו בעלי ובעלות רצון חופשי. זאת, מבלי להתחשב במבנים חברתיים שמצרים או מרחיבים את האפשרויות הזמינות לבחירותינו. במצב זה, אין ערך רב לפעולה עצמה, שכן ללא אפשרויות ומשאבים לא נוכל לממש את הבחירה.
סט עקרונות שמבטיח שבכל תהליך התערבות שאנו מבצעים.ות בחיי אחרים.ות- הוראה הדרכה הנחיה, אימון וכולי - נקפיד על אחריותנו להימנע מפגיעה הנובעת מיחסי כוח, מרות, סמכות, ועוד. העקרונות הללו מסייעים לנו לחדד את עבודתנו המקצועית, ומגנים עלינו מפני סטיה לכיוונים לא נכונים.
מדובר בשיתוף פעולה מתמשך, המבוסס על שיתוף פעיל של חוויות, תפיסות, אמונות, דעות וניסיון של המשתתפים, בינם לבין עצמם, בינם לבין מוביל.ת התהליך, ובינם לבין המידע החדש שהתקבל.
מוביל.ת תהליך התערבות כזה או אחר, בכל מרחב ולמטרות שונות. מדובר בהנחיה שכן על מטביל.ה התהליך לתת תשומת לב להיבט התוכני לצד ההיבט התהליכי.
כוח – יכולת פעילה לייצר, להניע וליזום בכדי לממש רצון. אני עורכת הבחנה בין תפיסות כוח שונות: כוח רותם – דמוקרטי, מבזר, נשען על מבנה רשתי (כוח עם).
כוח משתלט – ריכוזי, אוטריטטיבי, מונוליטי, נשען על מבנה היררכי (כוח על)
בדרך כלל משמש כוח לגרום, להניע או להכריח באופנים שונים, פרטים וקבוצות, לפעול או להתנהג בדרך מסוימת. מכאן, שמדובר במעין דינמיקה חברתית בין כופה לנכפה, מדכא ומדוכא. לעיתים יחסים כאלה קשורים לדינמיקה שבין קטגוריות חברתיות קבועות, כמו למשל: שחורים לבנים; גברים נשים; בעלי הון- פועלים.
המושג מנהיגות מגלם תפיסה שמגדירה את האדם החזק והאקטיבי, בעל היכולות והמסוגלות (בדרך כלל גבר, נחוש רציונלי וכריזמטי) לפעול ולהטביע חותם.
במקום להעלות על נס את ה"מנהיג", אני ממליצה להגדיר דווקא את הפעולה או את הלך הרוח שמלווה את תכנונה וביצועה, במטרה לשפר מצב קיים. ישנן דרכים שונות לפעול באופן מנהיגותי, כמו פעולות שנעשות באורח יומיומי (כלומר פעולות שיכולות להתבצע גם על ידי מי שאינם גברים רציונליים, או כריזמטיים, ששואפים להטביע חותם).
העצמי בתוך הקשר חברתי
היכולת לרתום ולארגן משאבים שונים- בתוכי-אני לצד אלה של אחרים.ות, כדי לבצע משימות באופן מיטבי, תוך פרק זמן סביר ובמינימום שחיקה וניצול.
נהוג להתייחס להצלחה כמשקפת את היכולת להשתמש בכוח על מנת לגשר בין הרצון הפרטי (החופשי), לבין מימושו בפועל. והצלחה כזו נמדדת בדרך כלל לאור מדדים אובייקטיביים ביחס לקריטריונים שהוגדרו מראש.
אני מציעה לראות בהצלחה את היכולת להרחיב מנעד אפשרויות בחירה, בהתאם למיקום ולהקשר החברתי. כלומר, לאור הישגים שמוגדרים בהתאם למדד השינוי שחווה הפרט. כך שמצוינות מוגדרת על פי האופן שבו הפרט מקדם.ת את עצמו.ה, ועומד.ת במטרות, תוך התייחסות למנעד האפשרויות והתנאים בהם הוא פועל.ת.
אמצעים לטיפוח וצמיחה
משאב מצטבר, המאפשר לפרטים להאמין שחברי הקבוצה\ צוות\קהילה הם שוחרי טוב, ומוכנים.ות להיחשף למידה של פגיעות, כדי לחוות פתיחות שמאפשרת התפתחות. אמון הוא גורם הכרחי להנעת תהליכים עם דינמיקה של תלות הדדית.
מדובר במידת האמונה של הפרט ביכולתו.ה להתמיד בהתמודדות עם קושי מכל סוג, סיטואציה קונפליקטואלית, או מאמץ. יכולת זו נבנית על בסיס ניסיון עבר, קשר עם דמויות מודל, והיכולת להיעתר לעידוד ולתמיכה שדוחפים קדימה.
פעולות של מעורבות חברתית שנועדו לצמצם עיוורון חברתי, ולשפר מצב קיים, באופן אישי ו\או כללי.
במקום "להתמרפק" בכוח, כדי "לא לצאת פראייר", רצוי להתאמן על ניהול משא ומתן כדי ליצור מרחב שיש בו תנאים מקלים ומזמינים דרכים שונות להבעה עצמית.
הדרה – הטייה מודעת/לא-מודעת, פורמלית/בלתי-פורמלית שמונעת מהפרט להשתתף ו/או להיות מעורב בנגישות למשאבים כלשהם.
לרוב נתפס כחיבור של אינטרסים.
אני מעדיפה לעודד יצירת קהילות מעשה ולמידה מגוונות, לטובת העשרת הידע ואפשרויות הפעולה.
הון חברתי- ריבוי קשרים; הון סמלי- שם וכוח חברתי; הון תרבותי- יכולת השפעה. כל אלה יכולים להיות קשורים ליכולת כלכלית, אך לא בהכרח. בעלי.ות הון מכל סוג יכולים.ות להשפיע ולעצב תרבות שיח ועשיה בעלי משמעות.
גישה המכירה בפערים היררכיים בין פרטים ואוכלוסיות ומתוך כך "עושה להם מקום". מאידך - הכלה גם עלולה לעודד היררכיה בין סוגים של נורמליות, ולכן לא תמיד מאפשרת לשונות לקבל משמעות באופן אופקי, אלא רק אנכי, כלומר האחר הוא בדרך כלל פחות.
שיפוטיות- התבוננות על הפרט ובחירותיו.ה תוך התעלמות מהקשר ומתנאים חברתיים.
ביקורתיות- התבוננות על הפרט בתוך הקשר קיים, והבנת פעולותיו לאור האפשרויות הזמינות והנגישות לו.
שני כלי הנחיה משמעותיים- רזוננס מסייע להדהד חוויה, רעיון, או תפיסה כלשהי, בהקשר חברתי כלשהו, המעצים חוויה רפלקסיבית. המירורינג- או מצב של ריבוי מראות משקפות תגובה מיידית. תגובה שיכולה לגרום לנו להבין את מידת השפעתנו על הזולת.
התבוננות נטולת שיפוטיות לטובת זיהוי והכרת התנאים החברתיים שבהם נבחנת תופעה כלשהי.
הדרך הנכונה לנטר הישגים, הצלחות והתקדמות, קשורה לדרך שבה מגדירים.ות הלומד.ת והמנחה את אופן ההתפתחות תהליך הלמידה (הערכה לא מתייחסת לאדם. אלא לפעולה).
תהליך שמעיד לרוב על התבטלות מול בעלי שררה, מתוך חשש או קונפורמיות, לרוב לא מתוך הסכמה ודיאלוג.
תהליך הצטיידות בידע סוציו-פוליטי (שינוי מודעות), המסייע להכיר ולהתמודד עם מנגנוני דיכוי מגוונים, ומטרתו בדרך כלל להרחיב טווח אפשרויות בחירה. בדרך כלל באמצעות התנגדות מושכלת ומודעת, כדי להשתחרר מהתנהגות וחשיבה אוטומטית.
השיח ההגמוני נוטה לכלול במונח הזה מיומנויות, שבאופן טבעי מיוחסות לנשים –אמהות.
ספרות תיאורטית בתחומי החינוך מציעה לכלול במונח איכויות שניתן לחנך לאורן ולטפח אותן בקרב פרטים וקבוצות.
ברמה הפדגוגית, תפיסת האכפתיות מאפשרת צמיחה, תוך תמיכה וטיפוח מתמשכים.
התפיסה הגישה או השיח השליט, שלאורם ולפיהם יוגדרו התפיסות האחרות.
פטריארכיה– מבנה חברתי היררכי (פירמידלי), המגדיר זכאות לפי מידת ההון שיש ברשותו של בעל הכוח ולכן גם בעל הדעה (בדרך כלל גבר, לבן, חילוני, ממעמד כלכלי גבוה).
במבט על
גישה הכוללת תפיסות וזרמים שונים, שמדגישה היבטים של כוח מחבר בין פרטים וקבוצות באמצעות סולידריות, כדי לשחרר מעריצות, קיטלוג ודירוג של המבנים ההיררכיים.
אדגיש, אין מדובר בהכרח בנשים חזקות, אולי גם לסביות "שורפות חזיות", המבקשות להביס את הגברים. או במקרים קיצוניים לא זקוקות לגברים כלל. נהפוך הוא פמיניזם שואף לשחרר את כולנו מדיכוי של כללים וציפיות מגדר.
הטבות חברתיות שמתבססות על חלוקה מעמדית, מגדרית או אחרת. על פניה נראית החלוקה ברורה וטבעית, ולכן לא בנקל ניתן לבטלה, ולא בנקל יוותרו עליה הנהנים.ות ממנה. בעולם מתוקן ושוחר טוב, אמורים "הפריבילגים" לגלות רגישות כלפי מי שנמנעות מהם ההטבות.
תהליך מורכב של פיתוח "כשירות תרבותית" ורגישות בין תרבותית, כדי לאפשר הכרה והוקרה של מגוון ושונות, מבלי לתייג, למקם או לקטלג, ובה בעת, לא לאפשר הדרה וקיפוח של פרטים.
ההכרה בכך שאנו מורכבים ממספר זהויות וניתן להבין את השילוב שלהם בתוך הקשרים שונים, ולכן הן נוטות להיות נוזליות ומשתנות בהתאם להקשר חברתי ולתחושת שייכות. לעתים רבות חלק מהזהויות (מגדר, מעמד, לאום וכיוב') מגלמות קטגוריות חברתיות הנוטות להצר את טווח אפשרויות הבחירה
למידה פורמלית ולא פורמלית
ההנחה הרווחת מייחסת לתכנית לימודים נטייה לגלם "נכסי צאן ברזל" ו\או לשקף מורשת תרבותית, ולכן, מקדמת תהליכי התפתחות והעצמה כנושאת ידע הכרחי ורלוונטי לכל אחד ואחת, מחופשת ל"אמת" מוכחת והכרחית.
בפועל, תכנית לימודים נגזרת בדרך כלל ממטרות שמוכתבות מלמעלה, ולעיתים נושאת "ניחוח" פוליטי כמשרתת צרכים ומדיניות שנוחים לחברה, ולאו דווקא מקדמים את צרכי הפרטים.
הוראה מתמקדת באופן העברה מושכלת של תכנים, ידע ונתונים, באופן רציונלי יותר או פחות. למידה מוגדרת כצבירה של תכנים, תוך המרת המידע לידע לטובת הטמעתו.
הוראה ראויה אינה יכולה להיות תהליך חד צדדי של העברת\ הפקדת ידע, בלבד, אלא הנחיה של תהליכי למידה, תוך הזמנה מתלמדת למעורבות. זאת, בכפוף ליכולת שלנו לזהות צרכים ולהתאים, במסגרת ההקשר הנתון, את מידת הרלוונטיות שלהם.
לפיכך, למידה היא תהליך הדדי בו באים לביטוי מעורבות רגשית, קוגניטיבית וזהותית, בתוך הקשר חברתי נתון, לטובת מטרה מודעת.
תפיסת למידה או גישה להוראה ולמידה, שמייצרת ומעצבת סט של עקרונות פעולה.
פדגוגיה פמיניסטית וחברתית מכוונות כתנאי הכרחי לביסוס אמון, מסייע למעורבות, באמצעות תרגום עקרונות ותפיסות תיאורטיים לסט של פרקטיקות ומיומנות של יצירת קשר.
התפיסה הרווחת רואה בשיעור פרק זמן קצוב, שבו מתקיימת העברת חומר- ידע- מידע.
אני מתייחסת אליו כאל מפגש שהוא הזמנה לדיאלוג ולאינטראקציות מרובות, שיאפשרו לנו להכיר את עצמנו, ואת עצמנו בתוך הקשר קבוצתי- חברתי.
הגישה הרווחת רואה בכיתה חבורת תלמידים שהושמו יחדיו מסיבות שונות, כדי להתקדם לעבר מטרה משותפת- סיום שנה, הצלחה בבחינות, הצלחה בבגרות, וכן הלאה.
אני ממליצה לראות בכיתה חבורת תלמידים שנבחרו ללמוד ביחד, ונוצרת ביניהם דינמיקה סמויה וגלויה, שרצוי להכיר, לחשוף, ולהנחות. כלומר, אוסף של פרטים שיוצרים אינטראקציות ישירות ועקיפות.
לתפיסתי, ראוי שהתהליך החינוכי יכיר וישקף את הדינמיקה, ויערער על יחסי כוחות כשהם מתקבעים ונקשרים גם לקטגוריות חברתיות של מגדר, מעמד, אתניות, דת, ועוד.
מחנכ.ת נתפסת בדרך כלל כמנהל.ת כיתה, שיוצר.ת קשר אישי ומתמשך עם תלמידיה לשם שיפור הישגים. מורה נתפס.ת כנציג.ת המערכת ותכנית הלימודים, ותפקידו.ה ללמד, למסור ולתווך ידע מוצהר ומוגדר.
לטעמי מחנכ.ת ומורה הם.ן מנהיגים.ות חינוכיים.יות, שפועלים.ים באופן רפלקסיבי, ערים.ות לכוחם.ן ומודעים.ות למגבלותיהם.ן. בכך הם מהווים.ות מודל לשינוי אישי וחברתי אפשרי.
רצוי שעבודת ההוראה תכלול תהליכי למידה מעודדי אינטראקציות, ומבוססים על דיאלוג מתמשך.
לנהל את הכיתה כדי להקל על המורה 'להעביר' את החומר ללא הפרעות; להפעיל מרות יתר כדי לייצר תהליך למידה טכני, שמעודד בתלמידים חששות והתנגדות, מחד, או רצון לרצות את המורה, מאידך.